23.01.2010
כולנו נתקלים לפעמים בקשיים או במכשלות בדרכנו. נכון שלכל אחד ואחת מאיתנו דרך אישית, אך עדיין לפעמים נפגוש אתגרים המשותפים למספר אנשים בדרכנו.
כאן נעסוק במספר אתגרים נפוצים בדרך הרוחנית וביחס של הטנטרה אליהן.
כאשר אנו שואפים להיות מוארים אנו חיים בדואליות. האמירה "אני רוצה להיות מואר" כוללת בחובה באופן מתבקש את ההנחות ש"אני לא מואר" וש"יש אני". שתי הנחות אלו שגויות. הדבר משול לענן שינסה להפוך להיות שמיים. התפיסה שלנו של מי שאנחנו (האגו) קיימת בתוכינו. האגו שלנו לא יכול להפוך להיות מי שאנחנו באמת. האגו מהווה אוסף של תוויות. המילה אדום לעולם לא תחליף את הצבע והאגו לא יוכל להחליף את המהות.
כל עוד אנו חושקים "להיות מוארים", אנו חיים בתשוקה. התשוקה מרחיקה אותנו מהיש, מהקיים ומהחוויה הישירה של הטבע הבסיסי, המודעות המוחלטת.
התשוקה להארה מהווה מיכשול בדרך. אין צורך בתשוקה.
על פי המסורת הבודהיסטית קיימות שתי אמיתות: האמת המוחלטת והאמת היחסית.
האמת המוחלטת היא האמת של האחדות בה אנו מזהים כי הטבע של כל הדברים זהה. הדבר מתבטא ביהדות בקריאה הידועה "שמע ישראל, אדוני אלוהינו אדוני אחד".
האמת היחסית הינה האמת של העולם היומיומי, האמת המשתנה - האמת של האגו שלנו בה הכל ניתן להפרדה והכוס שעל השולחן נפרדת מהשולחן עצמו.
כאשר אנו מחזיקים בראיית מציאות על פיה קיימות שתי אמיתות (שיכולות לסתור זו את זו), אני מקיימים ראיה דואליסטית על פיה יש אני אמיתי בסיסי שמאוחד עם הכל וקיים אני אמיתי אחר שנפרד, האגו. יחד עם זאת העננים שבשמיים הם אמנם לא השמיים, אך הם עדיין עננים והם בלתי נפרדים מהשמיים עצמם. ההשתקפויות שבמראה אינן המראה, אך הם חלק בלתי נפרד ממנה ולא יכולה להיות מראה ללא השתקפויות. על אותו המשקל, המציאות המשתנה, היומיומית, איננה הטבע הבסיסי, אך היא נובעת בתוכו, משתקפת עליו ואיננה נפרדת ממנו.
במסורת הבודהיסטית הדבר משול לשמש ולקרני השמש. ה“אמת המוחלטת“ בה הכל אחד היא כמו השמש בעוד האמת היחסית על גווניה השונים היא כמו הקרניים. יחד עם זאת החוויה של הטבע שלנו אינה יכולה להפריד בין קרני השמש לשמש עצמה. על כן איננו משתמשים במושג ”אחדות“ כי אם במושג ”אי-דואליות“.
הטבע של שתי האמיתות זהה וההפרדה בינהן מהווה מכשול בדרך.
הן בעולם הבודהיסטי העתיק והן ברוחניות החדשה של היום אנו שומעים פעמים רבות את האמירה הפשוטה שזה לא נכון לשפוט. העיקרון של non-Judgment הינו עיקרון עתיק וטכניקת תרגול מוכרת. יחד עם זאת הטכניקה עלולה להוות מכשול בדרך כאשר היא מובנת באופן לקוי.
המקור דן ב "אי שפיטה" ולא ב"אי פסילה". פעמים רבות כאשר אנו מתבקשים שלא לשפוט, למעשה אנו מתבקשים לאשר התנהגות מסוימת כנכונה במקום לפסול אותה. ההתנדנדות בין הקצוות (פסילה ואישור) היא השגויה. בין אם נפסול משהו ובין אם נאשר אותו, הדבר עדיין יהיה כפי שהוא.
הטכניקה של "אי שפיטה" מלמדת אותנו לחוות את מה שישנו כפי שהוא. כאשר אנו שמים לעצמנו גבולות ביחס למה שמותר ו/או אסור לנו להיות, אנו מונעים מעצמנו את החוויה הישירה של הטבע הבסיסי של מי שאנחנו באמת ומה שבאמת ישנו בכאן ובעכשיו.
כאשר אנו איננו שופטים, אם כי מקשיבים לדברים כפי שהם, אנו יכולים לפעול בשיקול דעת תוך התייחסות למציאות (ולא למחשבה) - כך למשל אנו יכולים לבחור לצרוך או שלא לצרוך סמים תוך שאנו בוחרים מתוך מודעות להשלכות של מעשינו ולא מתוך טענה שהסמים עצמם "נעימים" או "רעים".
האמירה של אסור לשפוט נוגדת את עיקרו האי-שפיטה (כרגע גזרנו את דין השפיטה כאסורה) ומהווה מכשול בדרך.
היכולת שלנו לקבל או לא לקבל דברים לחיינו דומה במידה לא מבוטלת למשחק שלנו בין הפסילה והאישור.
ניתן לחשוב על האגו שלנו כענן בשמיים, מוגבל ומוגדר, בעוד הטבע האמיתי שלנו, כמו השמיים עצמם, אינסופי ומעבר לכל הגדרה.
היכולת לקבל תמיד הייתה ותמיד תהה חלק מהאגו שלנו, חלק ממי שאנו חושבים שאנחנו ולא חלק ממי שאנחנו באמת. המסע לעבר קבלה עצמית הינו אמנם מסע שיוביל אותנו לאגו יותר בריא או נוח, אך הוא איננו מסע לעבר הטנטרה. על מנת לחוות את מה שיש, את הטבע הבסיסי, את עצמנו כפי שאנחנו, עלינו לעבור מעבר ל"קבלה" או "אי קבלה" אל עבר כניעה.
רק אם ניכנע למה שיש נוכל לחוות אותו. אם נחשוב על מה שיש ונחליט אם לקבל אותו או לדחות אותו מחיינו, אנו איננו חווים אותו. בין אם נקבל ובין אם נדחה את הקיים, הקיים עדיין קיים.
ההנחה שיש משהו חיצוני אותו ניתן לקבל או שלא לקבל הינה הנחה הנובעת מראיה דואליסטית ומהווה מכשלה בדרך.
האגו שלנו, כמו ענן, משתנה מרגע לרגע. השמיים לא נלחמים בעננים ולא מקבלים אותם. השמיים עדיין שמיים גם כשהם מעוננים וגם כשהם לא. השמש עדיין מאירה גם כשהעננים מכסים עליה והטבע הבסיסי שלנו קיים תמיד, מעבר לאגו.
אין כל צורך להכריז מלחמה על האגו. האגו אינו צריך "למות" על מנת שנחווה את הטבע הבסיסי. האמת קיימת תמיד, מעבר להגדרות, מעבר לקונספטים ומעבר למחשבות. האמת נגישה לנו כל רגע. החוויה הישירה תמיד קיימת, כאן ועכשיו.
המלחמה באגו מהווה הסחת דעת ומכשול בדרך. השמיים לא יכולים להילחם בעננים ואנחנו איננו מסוגלים להילחם באגו.
כאשר אנו נלחמים באגו אנו מניחים שיש אנחנו ויש אגו (שונה, חיצוני ל"אני" הנלחם). ההבחנה נובעת מראיה דואליסטית ומהווה מכשול בדרך.
אם לא הייתי נשאל פעמים כה רבות, פרק זה לעולם לא היה נכתב. עצם הרעיון של הגנה מהווה ראיה דואליסטית בה אנו מבדילים בין ה"אני" ל"אחר". עצם המילה "הגנה" מבטאת דבר שזקוק להגנה מפני שינוי או גורם "חיצוני".
המציאות של האגו, כמו השתקפויות במראה, הינה רגעית, משתנה ללא הרף. לא ניתן להגן על האגו מפני שינוי כשם שלא ניתן להימנע ממותו.
מקור הצורך להגן הינו חוק הקארמה. חוק זה נובע מראיה דואליסטית ומהווה מכשול בדרך.
גם תפסיה מוטעית של הרעיון של טיהור נובעת מאותה ראיה עצמה. יש להבחין בין קיום מקום טהור (לא מעורבב בדברים אחרים) לבין הרעיון כי יש ”לכלוך“ אותו יש לטהר. הצורך לטהר ”לכלוך“ או דברים ”לא טובים“ מצביע על חשיבה בה אנו מקבלים או דוחים במקום לחוות את מה שיש.
כאשר אנו מתרגלים ”טיהור“ כוונתנו הינה למקד (לבסס) את עצמנו בחוויה של מה שיש ולשחרר את העיסוק בדברים שהיו או יהיו.
בנוגע לצורך להגן או ”לנקות לכלוך“ - השינוי הטבעי של האגו כבר ישחרר באופן עצמאי את מה שלא מתאים לאגו (טיהור / הגנה), אין צורך להחזיק במצב של טוהר או להגן על האגו. דווקא הכניעה ליש, לאמת שבטבע הבסיסי, מאפשרת את הטוהר, את מה שנקרא שחרור-מאליו (או שחרור הדבר מעצמו).
כל נסיון לסלק לכלוך ו/או להגן נובע מראיה דואליסטית ומהווה מכשול בדרך.
רדיפה אחר האושר, כמו רדיפה אחר כסף, כמו רדיפה אחר הצלחה או כוח, היא עדיין רדיפה.
כאשר אנו רודפים אחר מצב אחר, מקום וזמן אחר, בו אנו מאושרים, אנו מוותרים על האושר שמצוי בכאן ובעכשיו - אנו מוותרים על העוצמה שלנו, היכולת לבחור.
רדיפה אחר האושר נובעת מראיה דואליסטית. יש משהו שהוא כאן ויש משהו שהוא לא כאן... הרדיפה היא אחר אותו משהו שכביכול לא נמצא בכאן ובעכשיו.
ראיה זו מהווה מכשול בדרך. הרגע הזה, כמו שהוא, הוא מושלם. חושו את הלב שלכם, הנשימה פנימה והחוצה, הקשיבו לרחשים של החלל סביבכם. האינסוף כולו מוכל בתוך הרגע הזה - כאן ועכשיו. אתם חשים אותו?
כשנוח לנו אנו נמנעים מלזוז יותר מדי, כשנוח לנו אנו שוקעים אל תוך המקום בו אנו נמצאים, הולכים לאיבוד בתוך הערפול והערסול של הנוחות. נוחות עודפת תגרום לנו להרדם בזמן התרגול, או אף גרוע מזה, להימנע מתרגול מלכתחילה.
כשלא נוח לנו אנו עצבניים. הכאב משאיר אותנו חדים, אך אנו לא מסוגלים להתרכז מרוב הפרעות. החוויה הולכת לאיבוד בניסיון שלא לחוות אותה והכאן והעכשיו שלנו הופך לגיהינום ממנו אנו משתדלים לברוח.
הגוף, כמו מיתר, צריך להיות מתוח מספיק בכדי שלא לאבד עצמו בנוחות ויחד עם זאת חופשי מספיק בכדי לרטוט ולהשמיע מוזיקה. איזון יביא לחיים נכונים.
איזון איננו מגיע משמירה על מצב סטטי מאוזן. החוויה הישירה באה מהחופש שלנו והמוכנות שלנו לחוות הכל, בשני "קצוות" הנוחות. רעב גדול ובטן מתפוצצת, חום רב וקור עצום... כל אלו חוויות. הכניעה לחוויה תאפשר לנו להשתמש בה כשער לחוויה הישירה של המציאות.
המילה אקסטזה באה מהמילים הלטיניות אקס (יציאה מ...) ו-סטזיס (קיבעון). כל קיבעון, לא רק נוחות, מהווה מכשול בדרך. רק התנועה החופשית, הכניעה הטוטאלית למה שישנו - לשינויים שעל פני "המראה", רק הם יביאו אותנו להתבוננות במראה עצמה, להתבוננות בטבע הבסיסי של המציאות כפי שהיא.
הדרך מהווה מכשול בדרך.
הקשיבו לנשימתכם, עכשיו. העכבר ביד שלכם והכתמים של האותיות על המסך...
נרשה לתודעה שלנו להתרחב, להכיל את המקום בו אנו נמצאים. סביבנו, בתוכנו, אלפי תנועות קטנות וגדולות. אנחנו נושמים פנימה חיים ונפתחים לחוויה הישירה של הרגע - כאן ועכשיו.
הטנטרה לא נמצאת אי-שם. אין מה לפתח ואין לאן ללכת. המציאות הנצחית קיימת בכל רגע ורגע, בכל מבט, בכל נשימה, בכל עפעוף, בכל קרן אור... אין דרך, רק כניעה טוטאלית למה שיש.
התרגול בא לעזור לנו להיפתח למה שיש, לחוות את המציאות באופן ישיר. התרגול איננו מהווה "דרך". רק הכניעה מהווה "דרך", אך הדרך איננה תהליך.
הכניעה איננה עשיה של האגו והאגו איננו מקור הכניעה. האגו לא יכול להיכנע. הכניעה היחידה שמובילה לשחרור היא כניעה כה מוחלטת עד שהנכנע איננו עוד - הנמסות טוטאלית.
המחשבה על דרך נובעת מראיה דואליסטית ומהווה מכשול בפני החוויה הישירה.
טוען נתונים... נא להמתין. 